9

המהדורה האמריקנית הראשונה של החמנית יצאה לאור בהוצאת שוקן בארצות הברית ב-1976. באותה עת החלו להופיע קורסים על השואה בתכניות הלימודים של קולג'ים, בתי ספר תיכוניים וסמינרים. מכיוון שהספר מזמין דיון, הפך עד מהרה החמנית לאחד הספרים השימושיים ביותר במסגרות ההוראה. שמעון ויזנטל מספר על אירוע שחווה באופן אישי במחנה הריכוז ושואל מה הייתם עושים במקומו. על שאלתו – שאלה דתית, פוליטית, מוסרית ואישית גם יחד – הגיבו תיאולוגים, מנהיגים פוליטיים, אנשי מוסר וסופרים, איש איש על פי דרכו. כפי שניתן היה לצפות, הובע מגוון רחב של דעות. עם זאת, היה על כל אחד מהמגיבים לדמיין את עצמו במצבו של אסיר במחנה ריכוז, להתייצב מול גודל הפשע ולהתעמק במשמעויות הנובעות מהחלטתו. האם המחילה היתה בגדר אפשרות במקרה המיוחד הזה, ומה ישתמע מכך מבחינת הקרבן וגם מבחינת מבצע הפשעים האלה?
   יום השנה העשרים להוצאתו לאור של החמנית בארצות הברית הוא הזדמנות להוציא מהדורה חדשה של הספר. מהדורה שנייה זו כוללת שלושים ושתיים תגובות חדשות שנכתבו לכבודה, עשר תגובות מהמהדורה הקודמת, ואחת, של אדוארד ה' פלנרי, עובדה מחדש. שלוש תגובות – של ז'אן אמרי, קרדינל קניג, ואלברט שפר – תורגמו מהמהדורה הגרמנית של 1981, ומופיעות כאן לראשונה בתרגום לאנגלית.


10

   למה הוצאנו מהדורה חדשה של החמנית? חשנו שחשוב יהיה לשמוע את תגובתו של הדור החדש לאור האירועים של עשרים השנה האחרונות. מצד אחד הזמן מעמעם את הזיכרון; אך מצד אחר הרחיב החינוך את הידע שלנו ואת מודעותנו לשואה. אפילו אנשים שאין להם זיכרון חי של השואה החלו להפנים מה זה אומר כשעם מאבד שליש מאנשיו, ביחד עם תרבותו, שפתו וההיסטוריה שלו, במעשה רצח מכוון ומאורגן. ייחודו של האירוע הזה החל סוף סוף לחדור לתודעה הרווחת. זאת ועוד, הנחנו שהשינויים בתורות הכנסייה הקתולית בנוגע ליהודים באותן שנים, כמו גם התפתחויות ואירועים בין דתיים אחרים, יניבו תגובות שונות מאלה של דור המגיבים הראשון. לבסוף, אנו ממשיכים להיות עדים לזוועות הגובלות ברצח עם – בבוסניה, בקמבודיה, בסין ובמדינות רבות אחרות בעולם – כשמשטרים נפשעים הופכים קבוצות שלמות של אנשים למטרות להשמדה. הסוגיה ששמעון ויזנטל מעלה בספר הזה עדיין שרירה וקיימת, חורגת מעבר להקשרה המקורי ותובעת התייחסות מהדור של היום.
   מתי מעט יתכחשו להכרח להעמיד לדין מנהיגים ומתווי מדיניות נפשעים. מרכז העדויות של ויזנטל, המאתר פושעים נאצים, סייע, מאז תום המלחמה, להביא לדין אלף מאה נאצים ויותר. על עבודה זו זכה ויזנטל להכרתן של ממשלות ארצות הברית, הולנד, איטליה וישראל. מתוקף מחויבותו לאכוף את המשפט הבינלאומי כתב ויזנטל ב-1995 לנשיא קלינטון וקרא לו לגנות את מארגני הזוועות ביוגוסלביה לשעבר: "האירועים בבוסניה, כפי שהתקשורת מציגה אותם לנגד עינינו היום, על כל פשעיהם נגד האנושות – טיהור אתני, טבח של אזרחים בני כל הגילים, אונס נשים מוסלמיות – גם אם אינם שואה, הרי הם משחזרים את זוועותיה הרבות. [. . . ] אני מאמין שאם נגנה בפומבי את קַרַדיץ' ואת מְלַדיץ' – קודם כול בעל פה – ונאיים להביאם לפני בית דין – תהיה לכך השפעה. אני מקווה שארצות הברית תוכל לשים קץ למעשיהם של שני האנשים האלה ושל חייליהם בהצהירה קבל עם ועולם שהפשעים שהם ביצעו לא ייוותרו ללא עונש." אין עוררין על חשיבות הערך שיצמח לעולם מחיוב אנשים אלה באחריות לפשעיהם.


11

   אבל השאלה שמוצגת בהחמנית עמוקה יותר, ובמובן מסוים מטרידה יותר. מה בנוגע לחיילים הפשוטים, האלמונים המוציאים לפועל את הפשעים נגד אנשים אחרים, שפקדו עליהם מנהיגיהם לבצע? מה בנוגע לאחריותם האישית של בני אדם רגילים שהאידיאולוגיה הפוליטית השלטת בתקופתם סימאה את עיניהם או כפתה עצמה עליהם, ומה על המעטים שעשויים היו להתחרט על מעשיהם או לגנות אותם, אילו היו בסביבה שונה? אנו מריעים לגיבורים שמתנגדים וחותרים תחת המעשים הבלתי מוסריים של ממשלותיהם חרף סכנת המוות הכרוכה בהתנגדות כזאת – אך מה בנוגע לעומדים מעברו האחר של המתרס?
   זאת ועוד, אחרי שההרג חדל, איך מסוגלים אנשים שרק לפני זמן קצר היו אויבים בנפש להתפייס זה עם זה? מה הם גבולות המחילה, והאם די בחרטה – דתית או חילונית? האם אפשר לסלוח ולא לשכוח? איך יכולים הקרבנות להשכין שלום עם עברם ולשמור בתוך כך על אנושיותם ועל מוסריותם?
   כל הסוגיות האלה מועלות בספר פשוט ולא יומרני זה. הן מבוססות על מפגש אחד יוצא דופן בין שני אנשים שדרכם הצטלבה באורח מוזר וטרגי.

בוני ו' פטרמן

אוקטובר 1996